.
מתוך: "מאמרים על ירושלים" > "שכונות בירושלים"
.
אגודת "אחוה" היתה אגודת סתרים לעזרה הדדית, ובגלל הסודיות שאפפה אותה רבו הרינונים אחריה, וביחוד על ידי קנאי ירושלים.
ומספר ר' זלמן הלוי סולובייצ'יק, מנשיאי האגודה, מתוך זכרונותיו ב"ספר האחוה":
"עברו כשלשה חדשים, והנה קול ענות אנחנו שומעים. קפץ רוגזו של השטן הבוחר בירושלים. הרינה עברה במחנה כי נוצרה בירושלים חברה חשאית, הסמויה מן העין, ומי יודע את הטמון בה. וכבר נמצאו אנשים שהעלו אבק לשון הרע בעיני אנשים תמימים, וגם מצאו אילן גדול להתלות בו, והם הביאו את ענינינו לפני הגאון הגדול, הצדיק והחסיד, מוהר"ר יהושע לייב דיסקין זכר צדיק וקדוש לברכה. והוא בצדקתו, חסידותו ותמימותו, פחד באמת ובתמים מפני כל יציר חדש שנוצר בירושלים באותם ימים, וביחוד מפני דבר הסמוי מן העין. הוא הקשיב לעצת האנשים, ואנחנו נמצאנו אז במצב קשה, וכמעט שאמרנו לחדול מכל פעולה.
אחרי ישוב דעת רב, החלטנו לפנות לה"מרא דאתרא" בתקופה ההיא, הוא הגאון מוהר"ר שמואל סלנט זכר צדיק וקדוש לברכה, לשמוע את חוות דעתו הפיקחית, ולבקש אותו שינהג אותנו בעצתו הטובה. תשובתו היתה קצרה ואופיינית: "ילדי, אני יודע את כל אחד מכם ואני מכיר גם את הוריכם המפורסמים לשלומי אמוני ישראל, בטוח אני שלא תצא חס ושלום תקלה תחת ידכם. רחש ליבכם דבר טוב, ואת מחשבתכם הטובה הוצאתם לפעולה. אמנם פעולתכם היא חדשה בארצנו הקדושה, אבל מעשי מתנגדיכם אשר מטבעם להביט בעין רעה על כל דבר נוצר, הם דבר שאינו חדש אצלינו. אל תראו ואל תפחדו, ולכו בכוחכם זה להושיע את בנינו ואת עירנו".
בהיפרדנו ממנו, ליוה אותנו לדרכינו, וברך אותנו בבירכת: "יהי נועם ה' עליכם ומעשי ידיכם יכונן". והוסיף בבדיחותא: "פסוק זה ישמש אתכם כסגולה לגרש את השטן". אנחנו קיבלנו אז את ברכת גאון זמנינו זה, וקבענו אותה בפתיחת ונעילת אספותינו הכלליות".
בסופו של דבר הוחלט שר' שלמה זלמן לעווי, הרוח החיה שמאחורי יסוד שכונת מאה שערים, יבדוק את תקנון האגודה, כאשר הוא הבטיח שתקנון זה שנפתח לפניו, יהיה חסוי עימו. לאחר הבדיקה כתב ר' שלמה זלמן לעווי בדברי הסיכום שלו: "יהי חלקי עמכם".
לאחר ששקטו הרוחות נוספו חברים חדשים והאגודה גדלה, אבל אז צצו כוחות ריקבון מבפנים, בתוך המחנה התגלו ריגשי קינאה ותחרותיות, ובסופו של דבר הלישכה הירושלמית התפוררה. הסיבה העיקרית לכך היתה ריבוי החברים, כאשר כל מי שקיבל עליו את תנאי האגודה התקבל כחבר מבלי לבדוק בציציותיו.
בשנת תרס"ב (1902), בהשפעת הסניף היפואי, התחילה הלישכה הירושלמית לבנות עצמה מחדש, תוך הקפדה על התאמת החברים.
בשנת תרס"ה(1905) עלה רעיון חדש בלישכה הירושלמית, והוא הקמת שכונה המיועדת לחברי האגודה, וכך מספר אהרן וויס בסיפרו "בשעריך ירושלים":
"לאחר שבא הגיבוש בעבודת האגודה, והייצוב בין האחים והידוקם של האחד לכל והכל לאחד, צץ הרעיון שיש להתרכז כאחים של משפחה גדולה אחת סביב בית אב אחד, ולקרב על ידי כך את ליבות האחים גם בשטח, כי המרחק בין אח למישנהו מביא לפרוד הלבבות. ולכן מה רחב אז הלב לקראת הרעיון שהשם יתברך הכניס בתוכנו, לקום כאיש אחד, ולהיות בפועל מבוני חורבות ירושלים".
לצורך הקמת השכונה הוקם ועד, נקנתה קרקע, ליד דרך מאה שערים – שנלר, בגודל של חמשה דונם, וחולקה לחלקות של 75 מ"ר החלקה. לפי התיכנון הבתים יוקמו בשלש שורות מקבילות, ואיתם גם יבנו בית כנסת ובית וועד האגודה.
מכיון שהאנשים היו אברכים חסרי אמצעים, לא היה ברור כיצד יבנו את ביתם. לעזרתם בא אז בנק אפ"ק – לימים בנק לאומי לישראל – שבראשו עמד אז ש.ז.לבונטין והוא הלווה להם מכספי ה"קרן קיימת לישראל"- הלוואה לתקופה של 10 שנים בריבית של 6%. העבודה נמסרה לקבלנים היהודיים הכי גדולים של התקופה ההיא: אברהם המבורגר ויעקב מן. כל דירה היתה בעלת שני חדרים, לבד מהשרותים והמטבח.
מידי ערב בזמן הבניה הגיעו המתיישבים העתידים לראות בהתקדמות העבודה, שם היו מתפללים מנחה ומעריב, ועם הוספת כל נידבך רחב הלב ושמח לקראת הבאות, עת יעמדו הבתים על תילם.